"מותו של האלוהים הקטן" לדוד שחר

1970

הוא כותב על הרוקח נעול-הסנדלים ועל ידידו הצרפתי, שהיה בקי בדקדוק עברי וביקש להביא גאולה לעולם. על כניסתו של הדוד השב מאנגליה ומדיף ריח של שוטרים וחיילים בריטיים; על רחוב מליסנדה ורחוב החבשים. הוא כותב יפה מאוד על המורה העברי היושב לפני הצלם בן-דוב, ידו האחת תומכת את ראשו כבד-ההרהורים וידו השניה אוחזת בקולמוס ושטוחה לפניו על השולחן, כמוכנה ומזומנה להעלות על הכתב דברי הגות ושירה; על נשים מופקרות ועל הבן האבוד היוצא בשבת לשוח בשדה ומעשן סיגריה.

הוא מדבר אלי ממקום קרוב ועמוק; עולם שנעזב ימים רבים מחוץ לזכרון, ולאחר שמתו האנשים והדברים הם שבים ומתקיימים בסיפוריו – עזים יותר, מתמידים יותר. מענגים בריחם ובטעמם.

קראתי לראשונה בסיפוריו של דוד שחר בימים שתאוותי לקבל מתנות היתה פראית וגלויה הרבה יותר משהיא כיום, והוא היה מסוגל אז להעניק לי אותן ביד נדיבה. הוא סופר העדה שלי, של הישוב הישן-האשכנזי בירושלים. הוא מעלה את ימי המנדט, שבהם צרו על הישוב הישן הוויות זרות, שבעצם נוכחותן פוררו את יסודותיו. בכוח המעשה נהפכים החלוצים הציונים ממזרח-אירופה לאצולה החדשה של הישוב; ובני הישוב הישן – המשפחות העתיקות והגאות – נדחקות למצב של התפוררות והסתגרות. נוסף על הערעור-מבפנים קורצת מבחוץ המציאות האירופית-אנגלית, הפקידות המנדטורית הבכירה שעצם נוכחותה מלהיבה ומאיימת.

סיפוריו של שחר הם במיטבם כרוניקה ירושלמית מעולה. הבדיחות הפרטיות שלו; שמות האנשים המהלכים בסיפוריו: הד"ר וולנשטיין, לוי הסבל; ג'ורג' השיכור, שהיה מדבר רק אידיש; יבנה-המקדש, השופט דן גוטקין; הלחן הרך המיוחד לילידי הארץ הותיקים, שהתחילו מדברים עברית עוד בימי התורכים, הנשמע בדיאלוגים שלו – אלה הם שפעי-טובה הסמויים מן העין, שמי שרואה רואה ומי שאינו רואה – חש בהם בין השיטין. והדברים הגלויים לעין – שפעי שפעים על אחת כמה וכמה.

דוד שחר מספר את סיפורו בקול אנושי וטבעי ובקצב פנימי, ואתה מהלך בעולם של חלום שנרקם מתוך נאמנות למציאות. האדם – בודד מול חייו ואהבותיו ומלחמתו ואלוהיו ומותו. אתה מקשיב לשיחם של בני ירושלים היקרים, המסולאים בפז, ומתמלא געגועים על הנפש המסכנה: הנער אפרים, בנו של התקיף ושל האשה היפה, בעלת הכובעים הקטנים והנאים, שנדרסה למוות על ידי נהג בריטי שיכור. הוא יוצא לשדות סנהדריה ופוגע ליד קברות-הסנהדרין באיש ואשה היושבים ומציירים. שני תלמידים ב"בצלאל". וכשהוא נשאל על-ידי הצייר איזו תמונה נושאת חן בעיניו הוא אומר "התמונה של אשתך", "מנין לך שזו אשתי", שואל הצייר, ואפרים נבוך. ושנים אחדות לאחר-מכן, בשבתו בבית מכרה אחת שלו, אשה צעירה, הגרה יחד עם איש כסוף שיער, הוא קובע מיד וללא פיקפוק, כי האיש הוא אביה. "מה, הוא נראה זקן כל-כך..." שואלת האשה וקובעת: "הוא בעלי" ואפרים אומר לעצמו כי מוטב היה אילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו. איש ואשה היושבים יחידים בשדה הרי הם בעל ואשה, ואשה צעירה וגבר קשיש הרי הם בת ואביה. חד וחלק. אכן, זוהי דוגמה לאותה מבוכה אותנתית המעורבת בנימה של עצבות והומור "שחרי" דק הפרושה על הסיפורים.

בלא פחות הצלחה חודר דוד שחר אל תוך נפש ירושלים עירו. בסיפורי שחר עולה ירושלים כמאליה והיא מדויקת להפליא.

רבים נכשלו בבקשם לצור את דמותה של ירושלים. ההתיחסות אליה מותנית באותה תשתית נפש שנעוצה בראשית ימיהם. ילדי ק"ק במזרח-אירופה שראשית-חכמתם בסידורי תפילה ובחומשים רואים את ירושלים כעיירה קטנה ששוק-אווזים לה במרכזה או כעיר-האלוהים, זו המצויירת בשערי ספרים. אלה מן הסופרים שהאוונגליונים נושרים להם מחיקם, מרבים לראותה כעיר-של-מעלה, ירושלים החדשה, עיר במיטאפוריקה נוצרית מובהקת. סופרים "תיירים", שהמציאות היא לגביהם מחסן-מציאות לרום מקצועם, רואים את צדה הדקורטיבי של ירושלים, את ירושלים-של-זהב-ושל-נחושת, את עצי האורן, הגיראניום בפחים, והרי הם כאותם ציירים שהלכו לצייר את ה"לבנט" ומה שהעלו לא היתה נשמתו החשדנית והלוהטת אלא בעבועי נרגילות, "עקלים" מוזהבים וכפיות שחורות-לבנות. היותר ישרים מבין הזרים הבאים לרגל את העיר, בנסיון לחשוף את סתריה, נבהלים – ואני מאמין להם – מן העיר והם רואים בה עיר דורסנית.

דוד שחר הוא דור רביעי לילידי הארץ, וירושלים היא לו ראשית-מראות-ילדותו, מה שספגה עינו טרם שבעה לראות. ואכן מצליח שחר להעמיד בסיפוריו את ירושלים היותר מורכבת והיותר אמיתית. חוויותיו של ילד בירושלים מורכבות הרבה יותר. מבחינת קליטת תבניות נוף, מאשר ברוב נופי הארץ האחרים. הרבדים ההיסטוריים גלויים בה. לא כבחתך קלאסי של תל ארכיאולוגי. זה על-גבי זה, אלא בערבוביה הם באים. העיר נשטפה גלים-גלים של עמים ותרבויות והם שרדו בה, לא דוממים כבמוזיאון אלא משולבים במין "ירושלמיות" כזו בנופיה. וכמורכבות הנוף האנושי – בני עמים שונים החיים זה בצד זה, במעגלים המשיקים זה בזה ואף-על-פי-כן סובבים איש-איש סביב צירו. אלה גילויי ירושלים שדוד שחר זכה להם בילדותו והם העומדים ביסוד כתיבתו "הילדית", המצליחה לצוד את נפש עירו.

"מותו של האלוהים הקטן" הוא מבחר סיפורים מתוך שני קבצי הסיפורים הראשונים של דוד שחר – "על החלומות" שהופיע ב-1954 ו"קיסר", שהופיע ב-1960. מלבדם פרסם שחר רומן – "ירח הדבש והזהב"; קובץ סיפורים – "מגיד העתידות"; וראשיתו של "היכל הכלים השבורים" שאינו לא טרילוגיה ולא טטרלוגיה, כי אם "לוריאן" – מבנה סיפורי חדש הקרוי על שם יונתן גבריאל לוריא – העומד במרכז היצירה.

ב"מותו של האלוהים הקטן" כלולים סיפורים אחדים, כגון: "הרופא הקטן מרחוב החבשים", "על החלומות", "דברים שבטבע האדם" ו"על החטאים הקטנים" העושים את סיפורי שחר לאחת מחטיבות הפרוזה החשובות ביותר של הכתיבה העברית החדשה.

חוקרי הספרות מרבים לדרוש בו כמין חומר: הרי הוא בן גילם של סופרי דור מלחמת השחרור וסיפוריו אינם מעוגנים לא בנופים החדשים, לא בקרקע הכפרית, לא במפעל ההתישבות וההגנה, ואם תרצו לומר, נשבצנו בין סופרי ההשכלה; שהרי תימטיקה "משכילית" לפנינו. הרי הם בהתם והוא בהכא. הם בשמים והוא בארץ וכך הולכים הם ומבקשים לו מקום לשבת עליו ואינם מוצאים, עד שפוסקים הלכה: בודד, יוצא דופן, יחיד בדרכו. ואנחנו נוסיף: גם זו לטובה.

הופיע בכתב העת 'קשת', שנה שלוש-עשרה, חוברת א', סתיו 1970