זרובבל גלעד
הערה: בסוף שנת 1955 יצא לאור ספר שירים של זרובבל גלעד בשם 'נהר ירוק'. דוד שחר היה אז סופר צעיר שהוציא לאור כמה סיפורים קצרים ותירגם מספר ספרים בנושאים שונים. השירים של גלעד היו משמעותיים עבור דוד שחר במידה כזו שהוא הקדיש להם מאמר נרחב, דבר שהיה עבורו יוצא דופן לחלוטין. ניכר שזרובבל גלעד נגע בלב השאלות הקיומיות שליוו את שחר לאורך כל שנותיו כיוצר.
שירי הצמיחה והזהות
דוד שחר
נדפס לראשונה ב'למרחב', 13 ינואר 1956
נראה היה לנו, לבני פרבריה של ירושלים, שנולדנו בה ובה צמחנו, שהמציאות רימתה אותנו, שהרי אין להטיל ספק באמיתותם של סיפורי המקרא. האלה הם ההרים שעליהם סיפרו הסופרים והתנבאו הנביאים? — מרחוק נראו הם מצועפי-חלומות, סגולים, נוראי הוד וקדמונים; מקרוב — קישחים, מטורשים, חומים ואפורים ואפרפרים ולבנים. כדי לבנות בית חדש בעיבורה של עיר היו הפועלים קודחים בסלע, מניחים בתוכו חומר-נפץ, צועקים במלוא גרונם . "בארוד!" ומדליקים אותו בבדל-סיגריה. לכל בניית בית וסלילת כביש ונטיעת שדרה קדמו החציבות באבני ההרים המצולקים ופיצוצי הסלעים. מתוך גלי האבן ותימרות האבק והשמש היוקדת, צמחו הבתים והתעכסו הרחובות, וניטעו השדרות, והמים נמשכו ובאו בצינורות ממרחק עשרות קילומטרים, ומסביב שתק מדבר יהודה ודממו הרי אפרים — קשיחות חדה ואטומה, מוכת-שרב בקיץ וקפואת-קור בחורף היתה מעיקה עלינו; בשעות זעם — חורשת רע, ובשעות-רצון מועטות — מפייסת משהו בפלא צמיחתם של פרחים מתוך הסלע. והסלע היה מתחת לכל, ומים במקום לא היו. היערות — איה הם? "וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא... ", "ותאכל אש בסבכי היער... " על מאות השנים של כריתת היערות ועל סחף הקרקע ושאר דיבורים של מדעיות לא ידענו אז, אבל ידענו על שתיים דובים שיצאו מן היער ואכלו ארבעים ושניים ילדים, וידענו על עצי היער שבצמרתם נסתכסכה בלוריתו של אבשלום והפרד חמק מבין רגליו, וידענו על האריה שיצא מסובכו ועל גאון הירדן, ועל נהרות איתן ועל נחלים הנובעים מן מסלע. הנוף הנשקף לנו מן הספרים היה שונה מן הנוף המקיף אותנו סביב-סביב וגם השירה החדשה לא שיקפה את מה שעינינו רואות. כאילו כדי לשלם לו, למה שמצוי בעין, מידה כנגד מידה — לא דובבה אותו השירה.
ידענו שאין לתבוע ממשוררים שצמחו בתוך עולם שונה מזה, ואפילו הם בני הדור הקודם לנו, שיתנו לו ביטוי מהימן — הללו שרו עליו, אבל לא פייטו אותו, ויותר משראו אותו, ראו מהרהורי לבם. דומה היה שמן הדור הגדל בארץ וצומח מתוכה תבוא סוף סוף המלה הגואלת ואף נתגלו אתחלתות, הן בפרוזה והן בשירה, אלא שפתאום הבהיק לנגד עינינו זוהרם של מאורות השירה המערבית הגדולה, שהיא בעיקרה שירת כרכים-גדולים, וטרף עלינו את הניצנים שצמחו מתוך קרקענו, את ניצני האמת. הפייטן הצומח בקרקע זה והמפייט אותו מיניה-וביה, גורלו לא שפר עליו, שכן מבחינת מהותו הפנימית, עליו להתחיל מבראשית. אפילו משוררי התנ"ך, שהם בדיעבד הקרובים לו ביותר, לא יהיו לו לעזר מלא, שהרי בינתיים נפל דבר, והארץ שינתה פניה, ועליו למלא את השמות הישנים בתכנים חדשים. ברור שגדולי המשוררים הגויים אינם עשויים לשמש לו כמופת, וגורלו גזר עליו שגם דור המשוררים שקדם לו, והוא בעל ההשפעה הרבה ביותר עליו, גם דור זה אינו עשוי לשמש לו כמורה דרך.
זרובבל גלעד - בערך 1955
זרובבל גלעד הוא אחד הצעירים המועטים בני-הארץ, והבולט שבהם, שעמד בניסיון ונשאר נאמן לעצמו ולקרקע גידולו. הקרע הגדול שבנפשו אינו הקרע השגרתי, המציין את אובדי-הדרך הידועים בתסבוכת מעולם המודרני, אלא הקרע הנוצר בין מנפש הטובה שהאופטימיות היא חלק ממהותה, ובין הנוף, שהוא בכל זאת, לעת עתה, למרות השינויים התדירים הוא נמנה על מחולליהם בפועל, נוף אכזר, התובע הרבה וגומל מעט. יותר משיש נהרות וירק בשירי "נהר ירוק"*, יש בהם הכמיהה הגדולה והשמחה הרבה על הירק — שהוא החיים — שעלה בדמים מרובים, ולפיכך השמחה והצחוק המופיעים תכופות בשיריו אינם עומדים ביחס ישר להגיון המושא אלא לאופטימיות שבלבו. זו, בצירוף קצבו המהיר, הקטוע, הקל, עשויים לשוות לשירתו יותר קלות ועליזות משיש בהם באמת. מאחר שמזדהה הוא עם פעימות לבו של החי וקול גידולו של הצומח, אי אפשר לו שלא לחוש בייסוריהם של אלה ולבטי קיומם והסתגלותם לתנאים. על ההרמוניה הטבעית יכול לשיר אותו אדם העומד מחוצה לה ומשקיף ממרחק מסוים על הרושם הכללי שזו מטביעה בו. הגדל בתוכה מתייסר בעולם של יחסי הכוחות הגדולים, שומע לאנקת הקמלים ברוח השרב, מבין לליבם הקישח של המצליחים להתקיים על אף הקשיים, ושמח על כל אות נוסף לניצחון החיים, הצמיחה וההמשך, על הדומם והמת. המביט- בזית שלפתחה של בקעה, רואה את השלימות ההרמונית שביניהם, ואילו החי את הזית, חש במלחמת האיתנים שזה נלחם בצחיחות הסלע, וההרמוניה מתעלה מאליה לדרגה גבוהה יותר של סינתזה שהיא תוצאת המאבק של הכוחות המנוגדים.
שָׁרְשׁוֹ עַקְשָׁנִי וְקוֹרֵעַ בְּשָׂרָהּ
וְנוֹקֵב וְנוֹקֵב בְּלִבָּהּ לִנְגוֹעַ.
עַל גִּזְעוֹ הַפְּתַלְתּוֹל, כְּאוֹת-בּשׂוֹרָה,
חֲרוּתִים יִסּוּרֵי חֲלוֹמוֹ הַגָּבֹהַּ.
הירקות — זו שמסמלת את החיים — אינה ירקות שבאה בהיסח מדעת, מתוך שפע ורוב טוב ופינוק רך, אלא ירקות הבאה מתוך מלחמה מתמדת בישימון ובשרב, ולפיכך היא זעומת-עפעפיים, מרירה, נוקשה — ירקותם של הזית, של הקוצים והדרדרים וצמחי המדבר למיניהם: — קַשְׁיוּת צְרוּבָה בִּשְׁרַב הַמִּדְבָּר/ בְּזַעַף חַמַּה וָרוּחַ/ עָשְׂתָה אֶת הָרֹתֶם עַקְשָנִי וָמָר/ כִּזְעָקָה בַּגַּיְא הַקָּרוּעַ. — הירוק הוא הכיסוף והוא פלא התגשמותו של הכיסוף, הוא מלך החלומות במציאות האפורה וממנה: —
מִסּלָעִים עֲכוּרִים קְרָאנוּךָ.
מִרְגָבִים אֲפֹרִים נִקַּרְנוּךָ
וְכָרַעְנוּ מוּלְךָ —
מֶלֶךְ הַחֲלוֹמוֹת.
האמביוואלנטיות שביחסו של המשורר אל הטבע, שהוא חלק ממנו, דומה בטיבה למערכת היחסים המסוכסכת שבין יוסף קונראד לים. יוסף קונראד, שהיה מיטב שנותיו יורד ים, הכיר את הים על כל אכזריותו ותרמיתו ואדישותו הגדולה, ואהבתו אותו לא דמתה כלל וכלל לאהבה הרומאנטית שרוחשים התיירים לים מעל סיפון אֹניות שעשועים — היתה זו אהבה שזורה בפחד ובשנאה ובהתכתשות מתמדת, מסוג היחסים שבין בני משפחה אחת מסוערת וטרופת-רגשות. את עוקצם של רגשות אלה מכהה רצונו הטוב של המשורר המנסה להסתיר את מומיה של אהובתו ולגמור את ההלל על מעלותיה — וניסיון זה לא תמיד עולה יפה. מבין בנות-הצחוק וזוהר השמחה, מתגלה האימה מפני לילות השרב וימות הבצורת ונכישות הנחש ותרמיתם של נחלי האכזב וצחוקם המרושע של צחיחי-קוצים — כל אלה כוחות ההרס המתנכלים לניצני החיים שעלו בעמל ובסכנה.
בלי עזרתה של שלשלת-הדורות אין הפייטן יכול לעמוד במלחמה. בניגוד לשירת-כרכים אגוצנטרית, קשורה שירתו של זרובבל גלעד, בשלושת ממדיה, בחוויות החיים שערכּיותן שווה. כפי שקשריו מתמשכים לאורך ולרוחב כברת האדמה שעליה הוא חי וממנה הוא ניזון בשיתוף עם שאר החי והצומח — שלגביהם אין הוא משמש מרכז — כן מקושר הוא בעומק הזמן עם שלשלת-הדורות שקדמו לו. הוא בא בתפילה לאביו שייתן עוז בידו להילחם ברשעה המתנכלת לקיומנו, הרשעה המתגלמת בדמותו של הנחש ה-
מְקַצֵּץ בְּשָׁרְשֵי לְבָבוֹת,
מַרְעִיל בְּאֵרִי בְּאֵיבוֹת,
מְרַדֵּף עוֹלָלַי בְּאֵימוֹת —
תַּעַר-חֵמוֹת.
— אֵשׁ, אֵשׁ
בִּלְבָבִי !
אָבִי,
תֵּן עֹז בְּרוּחִי
לְהַקְהוֹת תַּעַר-
אוֹיְבִי.
אבל מעל ומעבר למלחמת התמיד, לניגוד הגלוי לאלה הנוטלים חלק בקרב, קיימת אחידות גורמיהן של המהויות, שבלעדיה לא תיתכן כל הרמוניה שהיא — הלא היא עילת העילות המאפשרת את התהוותו של החי מתוך הדומם. התהוות המתרחשת תוך שתיקה עמוסת מכאובי הבריאה וייסורי-היצירה:—
בַּלַיְלָה שָׁמַעְתִּי אֶת הַשָּׁרָשִׁים הוֹרְסִים
אֶל לֵב-הָאֲדָמָה.
וְדַם-הָאֲדָמָה חוֹמֵר וּמָרִיר,
עוֹלֶה בַּיּוֹנְקוֹת וִיגוֹנוֹ בָרְקָמוֹת
יַגִּיר.
אֵל-אֱלֹהִים, מָה עַזָּה שְׁתִיקַת
אִילָן וְעֵשֶׂב וְשִׂיחִים מִתְעַכְּסִים
וְקוֹרְסִים עַל חֲזֵה-אֲדָמָה
בַּלַּיְלָה!
והמשורר אינו יכול לעמוד עוד בכל העומס הנורא השותק הזה, שבא כאש בעצמותיו, והוא זועק:
אָקוּם וְאֶזְעַק בְּלֵב הַלַּיְלָה
לְהַשְׁתִּיק הַשְּׁתִיקָה!
שני הקטבים — קוטב ההרס המתמיד וקוטב התחדשות החיים המתמדת — מצויים שניהם בתוך לבו של המשורר. יש באפשרותו להאזין להם רק ...כַאֲשֶׁר גָּוְעוּ תְרוּעוֹת הֶחָג / וְכוֹכָבִים כָּבוּ / וְנֶאֱלַם גַּם רַחַשׁ-צַמָרוֹת, / בַּשְּׁתִיקָה הָאֲפוֹרָה שֶל טֶרֶם-בּוֹקֶר- / וְחַמה. האחד מופיע: כְּלַחַשׁ מַעְיָנוֹת בַּאֲדָמָה, / מִתּוֹךְ הַלֵּב עָלָה. / בָּא רֵיחַ מַיִם וְיַרְקוּת—, והשני, קוטב ההרס, ...מִתּוֹךְ אוֹתוֹ הַלֵּב: / קוֹל מַיִם קְצוּפִים... /שׁוֹאֲגֵי-פֶרֶא כְּחַיָה / נֶעֱזָבָה / וְאוֹרָה צוֹרֶבֶת שָׁרְשֵׁי אֶבֶן... והוא מנסה לגשור על פי התהום שביניהם באופטימיות הנאיבית שהנה... הַנָּהָר נוֹשֵׂא הַיוֹם דְּגַת-זָהָב.. . אך אין בכוחם של דגי-הזהב לשכך את כאב הקרע שבתוכו, והקרע שהתרחש עוד קודם, לפני שגוועו תרועות החג, בינו ובין כל הכלול בתרועות אלה, ודמעותיו פורצות מאליהן. בסופו של דבר חזקה על השמש, בדרך הטבע, שתופיע, ברם זו היא שמש כאובה.
אין כאן אנתרופומורפיזם שמטבעו אינו יכול אלא לשורר את זיקתם של הדברים אל המרכז, שהוא הפייטן. שירתו של זרובבל גלעד היא הביטוי הבלתי-אמצעי, הראשוני, לייסורי הבריאה ולחוויות הצמיחה ולזהותן של התגובות בעולם החי והצומח, שפתו היא שפת-המראות המספרת בתיאורים. אין בתיאוריו, בדרך כלל, יריעה רחבה, כוללת, וכמו כן אין הוא נתפס להכללות ואינו משתפך ברגשנות. דומים שיריו לרישומים סיניים המקמצים בקו ובצבע, ויותר משנאמר במשיכת הקולמוס, נרמז במשטחים שלא צובעו. כל שיר שב"נהר ירוק" הריהו כעין מיניאטורה כזו המדובבת כל שהוא חי בפועל ובכוח, שאינו אלא גילוי אחד מתוך המכלול הגדול המתקרא חיים. אפשר שהקורא שהורגל באינטלקטואליות פרועת-הדימויים ובסופיסטיקה הריגושית של השירה המודרנית יפסח על האפשרויות הגנוזות כאן, ברם אי אפשר יהיה לו להתעלם מעדינות המבע ונקיות-הקו שבשירים כנים אלה.
* נהר ירוק – שירים מאת זרובבל גלעד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1955.
סדר השירים המצוטטים מהספר:
הזית
הרותם
שירים על הירוק
הנחש
שתיקה
שיר 'הקדמה' לספר
