חייו

בערך 1955      צילום: עזבון דוד שחר

"בספרות, כך נדמה לי, אין מציאות אלא זאת שנהפכה חלק מחוויותיו של הכותב," אמר דוד שחר בן ה- 36 בראיון לגליה ירדני. "כל זמן שהדברים נשארים בתחום האינטלקטואלי או הספקולטיבי, אין זו מציאות ספרותית אלא עיתונאות. בו ברגע שעיתונאות נדפסת הרי היא כבר מיושנת, בעוד שספרות גדולה אינה מתיישנת. אמנם חומר הבניה שלה הוא המציאות המשתנה, אבל אמיתה היא האמת הפנימית, הבלתי משתנה, הערכים הקיימים ועומדים. מבעד לחולף היא רואה את הנצחי... מה שאני מנסה לעשות כעת הוא להעלות דברים, שנטבּעו בזיכרוני כחוויות העזות ביותר שהיו לי, פגישות עם אנשים, שקבעו לעצמם מקום חשוב בחיי. נדמה לי, שיהיה בזה משום תמונה על עצמי בתוך ירושלים בפרק זמן מסוים, ואולי אצליח לבטא בכך גם את ירושלים עצמה, כפי שאני מכיר אותה. אני מקווה שככל שאהיה נאמן יותר לעצמי תהיה התמונה ברורה יותר."

ילדות ונעורים
דוד שחר נולד בירושלים ב- 17.6.1926 (כ"ד תמוז התרפ"ו) ונפטר בעת ששהה בפריז לרגל השקת ספרו האחרון, ב- 2.4.1997 (כ"ד אדר התשנ"ז). אביו מאיר אלקנה שחר, היה ממשפחה ירושלמית ותיקה, מצאצאי החת"ם סופר, אמו, שרה לבית הורוביץ, הייתה דור חמישי בירושלים. הוריו היו חילונים והתגוררו בתחילה ברחוב שטראוס ולאחר מכן ברחוב הנביאים. לזוג נולדו שתי בנות, הבכירה בתיה והשנייה מרים. דוד היה הילד הצעיר במשפחה. האב מאיר אלקנה שחר הקים בית ספר למסחר ולשפות. עקב המאורעות בשנים 1936-38 התמוטט העסק שבנה במשך השנים והמשפחה נקלעה למצוקה כלכלית. כשמלאו לדוד שתים-עשרה נאלצה משפחתו לעבור להתגורר בצפיפות בבית סבתו (מצד אמו) שגרה בשכונת מאה שערים. פשיטת הרגל שהותירה את המשפחה בחוסר כל הייתה בין הגורמים להתדרדרות יחסי הוריו של דוד, וכשהיה בן 18 הם נפרדו.

"זכרון הילדות הראשון שלי הוא הפגישה הראשונה של הלילה", סיפר לימים שחר על ילדותו. "ראיתי שמים שחורים ובהם נקודות נקודות. זה היה מרגש ומדהים וקרה ברחוב בו גרתי אז וכיום שמו רחוב שטראוס... קיבלתי חינוך חילוני... ב'בית ספר עירוני לבנים' [ברחוב הרב קוק]. הייתי האשכנזי היחיד בכל בית הספר ואהבתי את בית הספר מאוד... כשעברתי לבית הספר התיכון בבית הכרם ונפלתי בין אחי האשכנזים הרגשתי פתאום שאני נופל לתוך אמבטיה צוננת, הכל היה צונן ורציונאלי." (ראיון לנורית מאנה, 1985)

"האמיתות האוטוביוגראפיות שלי, שהן הקובעות את ראייתי את המציאות הסובבת אותי, נעוצות בכך שמאז שאני זוכר את עצמי חייתי בעולמות שונים ומנוגדים זה לזה מבלי שאהיה חלק אינטגראלי מאף אחד מהם. חייתי באותו עולם, אך לא הייתי חלק ממנו. עוד בילדותי הייתי מיטלטל בין עולמה של הקהילה היהודית החרדית ביותר במאה שערים ובין העולם החילוני שהיה אנטי-דתי מובהק." (ראיון למשה דור 1979)

"מהבית [במאה שערים] הייתי יוצא בבוקר לבית הספר חבוש בכובע ועל יד מאפיית ברמן הייתי מסיר אותו. בדרך חזרה הביתה על יד אותה מאפיה הייתי חובש אותו. יום אחד חזרתי מבית הספר כולי נרעש ונפעם מהפגישה עם אחד העם; אופן מחשבתו, הצלילות והבהירות ריגשו אותי... כאשר הגעתי הביתה, למאה שערים, ר' בן ציון אדלר עמד ובכה בדמעות שליש ובאידיש קונן על אותם עוכרי ישראל שבגללם אנו סובלים: ביאליק ואחד העם. אז נפקחו עיני לראות; מה שמקודש לגבי חברה אחת יכול להיות מקור הרע בחברה אחרת... עם כל הסבל שזה גרם לי לחיות בעולמות השונים הוענק לי מימד נוסף וחשוב למימדים הרגילים של האדם החי בחברה הומוגנית כל ימי חייו. זה איפשר לי להתבונן ולראות מה מציק לזולת... "

"כילד בירושלים הייתה לי תמיד התחושה שהמקומות בהם אני דורך, דרך שם לפני דוד המלך. כשהייתי עובר בגיא בן הינום הייתי מביט ורואה: כאן עמד דוד וכאן עמד שלמה וכאן העלו אבותינו עובדי האלילים את בניהם למולך... הייתה לי תחושה חזקה למקום, קשר רומנטי עמוק שעמד בסתירה משונה ליהודים הלובשים קפוטה שחורה ושטריימל ומדברים באידיש. זה לא נראה לי קשור. משהו השתבש פה במרוצת השנים." (ראיון מאנה).

"בילדותי נמשכתי לשני דברים – לציור ולמוסיקה, ובעיקר לכינור. אבי היה מנגן על כינור מן השמיעה, כי לא נמצא איש שילמד אותו. אהבתי את הכינור [וניגנתי עליו גם אני]. אלא שלא היה כסף לקנות כינור חדש תחת הישן, כאשר נשבר. אז עברתי לציור. ומדוע זנחתי את הציור ועברתי לכתיבה? אינני יודע. כבר בכיתות הראשונות של בית-הספר התיכון החילותי עוסק בכתיבה, בצורה אינטימית ביותר, לבל יידע זאת איש זולתי. זוכרני שפעם נכנס המורה לספריה והחל מנתח שני שירים – אחד מהם היה 'וְאִם-יִשְׁאַל הַמַּלְאָךְ' של ח"נ ביאליק והשני, שאינני זוכרו... שהיו קרובים לליבי. ואני חשתי ברע, כאילו מחללים את הקודש בידיים גסות. הרי השיר איננו דבר ציבורי אלא אישי...

בשנות הנעורים - צילום: משפחת שחר

"ירושלים הייתה תמיד עיר דחוסת רגשות ומתיחויות. ביחוד בין דתיים לחילונים... סבתי מצד אימא לא סלחה מעולם לאבי שהתגייס לגדוד העברי במלחמת-העולם הראשונה, ואילו אחד הדברים הראשונים ששמעתי בבואי לבית הספר התיכון בבית-הכרם היה שכל ציוני נאמן חייב למסור לשלטונות הבריטיים את אנשי אצ"ל ולח"י... " (ראיון דור)

בנערותו הלך דוד שחר בעקבות אחותו בתיה, שהייתה בין מייסדי קיבוץ תל-עמל והצטרף לזמן קצר לתנועת הנוער 'השומר הצעיר'. הוא אף עשה "ניסיונות מספר להיות במסגרת הכי נפלאה הקיימת מבחינה חברתית: הקיבוץ. לא הצלחתי להשתלב, אני לא בנוי לזה", סיפר למאנה. אחותו בתיה, אליה היה קשור מאוד, נפטרה ממחלה בחודש פברואר 1945. היה זה משבר עמוק עבור דוד בן ה-18, משבר שהעצים את חווית הפרידה הכואבת של הוריו.

שנות יצירה ראשונות
בעת שהיה באימונים צבאיים התפרסם הסיפור הראשון של שחר בשבועון 'הגלגל': 'אורח ירושלמי', (1947). על הרקע לתחילת עיסוקו בכתיבה סיפר בראיון לגליה ירדני ב- 1962: בצעירותי "ביקשתי להחניק [נוסף לציור] גם את נטייתי לכתיבה. ודאי היה זה עניין של חינוך והלך-רוח כללי. עיסוקים כאלה נראו לי בלתי-מעשיים... ניסיתי להתרחק מהם גם מתוך חוש של הגנה עצמית. זוכר אני את עצמי כילד, השקוע כולו בעולם הדמיון. תמיד הייתי הוזה וחולם. ובכל פעם ששקעתי בהזיותי לא איחר העונש לבוא. בכיתה אילצני קולו של המורה לחזור לעולם המציאות שבו לא ידעתי את התשובה לשאלה שאותה לא שמעתי, עמודי החשמל חבטו בראשי, חברים הקניטו אותי. חששתי, שאם אשקע יותר מידי בהתבוננות פנימית, איהפך ללא-יוצלח, לא אחזיק מעמד. ביקשתי למצוא את מקומי בעולם העשייה. נרשמתי אפוא, לאוניברסיטה ולמדתי פסיכולוגיה... ארבע שנים ואף ניגשתי לבחינת הגמר הראשונה. ואז בא המשבר. במקום להתכונן לשתי הבחינות שנותרו ישבתי וכתבתי סיפור... ".

לאחר שנות שירות בצבא בהן השתתף שחר במלחמת השחרור, שרר משטר הצנע בארץ. בשנות החמישים המוקדמות התפרנס בדחק, בעיקר מתרגום ספרים ובעריכה של אחרים, והתגורר לרוב עדיין אצל סבתו. בשנים אלו נכתבו והתפרסמו כמה מסיפוריו המופלאים ביותר שקובצו יחד בספר 'על החלומות'. בשנת 1954 הופיע הקובץ, בן 12 הסיפורים, בהוצאת עם עובד. באותה שנה פגש שחר לראשונה את שולמית לבית וינשטוק. זה היה "במסיבת פורים בבית האמנים בירושלים", סיפרה שולמית לימים בראיון לנרי לבנה. הוא כבר היה ידוע כסופר שפירסם כמה סיפורים והיא היתה גרושה צעירה ואם לילד, חיזיון נדיר למדי בירושלים של אז... תלמידה כוכבת באוניברסיטה ומורה נערצת בתיכון. הם התגוררו יחד ללא נישואים במשך שנתיים, כתבה ליבנה. ושולמית המשיכה: "דווקא העובדה שגרנו ביחד בלי להתחתן בכלל לא הטרידה את אמא שלי. מה שהטריד אותה היה סוג הבעל שמצאתי לי. היא היתה אומרת: 'סופר? איזה מין מקצוע זה? ממה תחיו?' ... והאמת היא שהיא צדקה. היה קשה מאוד לחיות מזה ולכן עבדתי ועבדתי. גם דוד נאלץ לעבוד כמורה בכל מיני מקומות אבל עיקר עול הפרנסה נפל עלי". גם במשפחתו היו שראו כך את עיסוקו. "לפתע קיבלתי צ'ק", סיפר דוד, זה קרה "בשנות המדינה הראשונות – תמורת אחד מסיפורי, על סך שלוש או חמש לירות... ואני זוכר כיצד דודה אלקה [שהופיעה כדמות בספריו] תוהה בקול רם: 'מה? בעד השטויות האלו משלמים – ועוד כל-כך הרבה?' " (ראיון דור). אבל הביקורות על סיפוריו של שחר היו טובות. משסיימה רעייתו הטריה שולמית תואר הם החליטו לעבור לקיבוץ, שם עסק דוד בתרגומים ובהוראת אנגלית ותנ"ך. בתום שנתיים חזרו בני הזוג לירושלים, שם נולד בנם מאיר (1959). אחרי שנה עברו לדירה צנועה בשכונת טלביה, שם התגוררו בעשרות השנים הבאות.

הרומן הראשון ויציאה ראשונה מהארץ
את הרומן הראשון פרי עטו, 'ירח הדבש והזהב', זכה דוד שחר לראות מודפס בשנת 1959, לא לפני שכתב-היד נדחה בידי הוצאות ספרים איתן קיים קשרי עבודה ובידי עורכים שעמם טיפח קשרי ידידות. הטענות שעלו היו בעלות אופי חינוכי, כיוון שגיבור הספר, שמוליק היה אינדיבידואליסט שהפנה את גבו לחיי הקיבוץ והעז לקרוא תגר על כל המוסכמות המקובלות במדינת ישראל הצעירה. לבסוף נדפס הספר בהוצאת 'הדר' שהוקמה על ידי חברו יעקב עמרמי, וזכה לביקורות רבות, ברובן המכריע אוהדות.

בשנת 1960 יצא לאור קובץ הסיפורים השני בשם 'קיסר' ובמקביל התפרסם ספר הילדים היחיד שחיבר שחר והקדיש לבנו מאיר: 'סודו של ריקי: הרפתקאותיו של ריקי מעוז'. במקביל המשיך הסופר בעבודות שונות לפרנסתו, בין השאר תרגם ספר שראה מאז מהדורות רבות בארץ: חוכמת זן, מאת פאול רפס (1963). בשנת 1964 נסעה כל המשפחה לפריס, שם עבדה שולמית שחר, שקיבלה לימים את פרס ישראל על מחקריה ההיסטוריים, על עבודת הדוקטורט שלה. דוד שחר למד צרפתית בעצמו והתאהב בשפה. ביוזמת חברים הוא פגש לראשונה את הסטודנטית לספרות ושפות מדלן נז', שביקשה לתרגם שני סיפורים שלו לצרפתית לצורך עבודת הגמר שלה. "אחרי שתרגמה את הסיפורים היא שלחה אותם ל'נובל ליטרר'", סיפר שחר. "הסיפורים התפרסמו וכך החלה הדרך של תרגום ספרי לצרפתית וזה הלך טוב." (ראיון מאנה). במרוצת השנים תרגמה  מדלן נז' את רוב ספריו של שחר לצרפתית ויזמה את פרסומם בבתי ההוצאה החשובים בצרפת. עם שובו לארץ ב-1966 יצא לאור קובץ הסיפורים האחרון שחיבר, בן שישה סיפורים, 'מגיד העתידות'. קובץ זה התקבל בציפייה ובאהדה על ידי מבקרים רבים שהתרגלו כבר לסגנון הסיפורי המיוחד של דוד שחר. חמש עשרה שנים לאחר שהחל לפרסם את סיפוריו היו כבר לא מעטים בקרב עמיתיו הסופרים, וגם בין מבקרי הספרות, שהעריכו מאוד את יצירתו.

הולדת ההיכל
מאמצע שנות ה-60 נפתח פרק חדש בחיי דוד שחר. הוא החל במפעל הכתיבה הגדול שבו המשיך עד סוף חייו, כתיבת סדרת הספרים "היכל הכלים השבורים". בשנת 1969, שנה לאחר שנולדה ביתו דינה אורית, זכה לראשונה בפרס ראש הממשלה לסופרים. באותה שנה חשובה בחייו יצא לאור השער הראשון של ה'היכל', 'קיץ בדרך הנביאים' (ששמו היה במהדורה הראשונה 'היכל הכלים השבורים', וכותרת המשנה הייתה 'מגילות ירושלים'). את ספרו זה הקדיש שחר לאביתר כהן, בנה של שולמית רעייתו שנפל בעת שירות בסיירת מטכ"ל (1968). הספר הראשון בסדרת ההיכל הביא לקוראיו של דוד שחר סגנון כתיבה חדש, שהמשיך ופיתח את הייחודיות של סיפוריו. בהתייחסה לדמות הראשית בספר אמרה המראיינת צפרירה קול לשחר בתכנית ששודרה ב'קול ישראל' (15.8.1969): "הספר 'היכל הכלים השבורים' הוא בלתי רגיל. הנפש – נפשו של גבריאל לוריא – נפשו של גיבור. יותר גיבור לאנשים המקיפים אותו מאשר לעצמו. הוא הציר, וסביבו עומדים אנשים רבים ושומעים. אני קיוויתי שהדמות תלך ותתקרב, תלך ותתקרב לעין, ככל שאקרא. מה שקרה בעצם, שהדמות הלכה והתרחקה. כשנפרדנו ממנה היא אי-שם בצרפת, רחוקה מאוד. הייתה לי הרגשה שאינני נפרדת ממנה, שהיא תופיע עדיין חזרה, שזה עדיין חלק ממשהו גדול יותר שעתיד להיכתב." דוד שחר ניסה להסביר את הרעיון שעומד ביסוד מה שתכנן בתחילה כטרילוגיית ספרים: "הספר הוא ספר שעומד בפני עצמו ומסתיים במקום שהוא צריך להסתיים... הייתה גישה וביסודה היא נכונה שסיפור צריך להיות בעל התחלה ואמצע וסוף. ההתחלה זה בדרך כלל רגע הלידה. הסוף הוא בדרך כלל רגע המוות. מהלידה עד המוות. כיום, קשה לנו כבר לכתוב בדרך שכזאת, מכל מקום וודאי שאדם, גם במסעו הביולוגי בעולם הזה, בגוף מסוים – הוא מת כמה וכמה פעמים."
המהדורה הראשונה
אייזיק רמבה, שבא לראיין את שחר לרגל הוצאת הספר ולרגל זכייתו בפרס, סבר שהסופר מבטא רק דעות חיוביות על סופרים אחרים. "הוא לא אמר את מי הוא פוסל, במי הוא מוצא פגם ומי איננו גדול בעיניו. תחת זה ציין מי הם הסופרים שהשפיעו עליו." רמבה התעקש וחקר את שחר אם אין הוא מתעניין בדברים ש"עומדים ברומו של עולמנו", בפוליטיקה ובמפלגות, והתשובה שקיבל הפתיעה אותו. מאורע אחד בצעירותו, כך אמר לו שחר, עיצב את השקפת עולמו בנושא זה באופן מכריע. "בשלב מוקדם מאוד בחייו נקעה נפשו מכל התארגנות פוליטית." אבשלום חביב, שהוצא להורג בידי הבריטים ב-1947, היה חברו הטוב בבית הספר היסודי וגם בתיכון. כמו שחר עסק חביב בציור ויחדיו הלכו ללמוד באוניברסיטה. "בתקופה ההיא, בה נתלה אבשלום חביב," סיפר שחר, "נהרג באימונים איש ההגנה. והנה לאיש-ההגנה עשו אזכרה, ערכו אספת אבל וחלקו כבוד לזכרו. ואילו לאיש אצ"ל שניתלה – לא רק שלא כינסו אספת אבל בבית הספר התיכון, שבו למד ואותו סיים, אלא אף גינו אותו ואת מעשהו [חביב נתפס בעת פעולה לשחרור אסירי מחתרות]... ראיתי אז שהצד האנושי השתתק." (ראיון לרמבה 1969) דברים אלה מסבירים את שאמר כמה שנים קודם בראיון לגליה ירדני, ששאלה אותו איך ניתן להגיע ל"תיקון החברה": "אם קיימת התקדמות כלשהי הרי היא באה מבפנים, מתוך הִתכשרותו הפנימית של האדם," השיב. "אני סבור, שכל מפלגה באשר היא מפלגה, כל שהוא ארגון חברתי-מדיני, הריהו דבר רע מעצם טבעו, שדרכו לילך ולהזיק. כל הארגונים החברתיים-מדיניים, כל המפלגות, בארצנו ובארצות אחרות, מבוססים על שקר תהומי אחד, והוא – שיש בכוונתם וביכולתם להביא ישועה לאדם, אושר או טובה כלשהי... האמת, הטוב והיופי ... הם מיסודות הממשות הפנימית, המנוגדת לעולם השקר החיצוני שהוא עולם הכוח השלטוני. מפלגות וארגונים יכולים, במקרים נדירים, לכל היותר למנוע רעה קטנה חיצונית. אבל לעולם אינם עשויים להביא את הטוב." שחר הביע גם את הסתייגותו מ"סופרים, הרותמים את עצמם למרכבתה של מפלגה, או משמשים נושאי-כלים לעסקן ציבורי זה או אחר." (ירדני 1962). כל חייו סלד דוד שחר מכל דבר הקשור בפוליטיקה או במחשבה פוליטית. בכך הציב את עצמו כיוצא דופן בתוך ההוויה הישראלית והיו שביקרו אותו על כך.

שנים סוערות
פרס ראש הממשלה אפשר לדוד שחר להתמסר במשך שנה תמימה לכתיבה, כיוון שתנאי הפרס היו שלא ניתן להשתכר מעבודה אחרת. כבר בשנת 1971 פרסם את השער השני בסדרת 'היכל הכלים השבורים', ספר שזכה לביקורות נלהבות גם בארץ. בעת שפנה לכתוב את השער השלישי של 'ההיכל' נבחר דוד שחר ב-1972 לראש אגודת הסופרים העבריים. ב- 1973 זכה בפרס עגנון לספרות, ועם פרוץ מלחמת יום הכיפורים גויס לחיל החינוך כמתורגמן ומלווה לכוחות האו"ם. בתקופה שלאחר המלחמה מצא עצמו עוסק במקביל לכתיבה של 'יום הרוזנת' גם בכתיבת ספר נוסף שהשראתו ניתנה לו עקב אירועי המלחמה, 'סוכן הוד מלכותו'. שנות השבעים היו סוערות ביותר עבור שחר. בעיקבות פרסום התרגומים של ספריו הוא זוכה להכרה בחו"ל, נותן הרצאות בארץ ובחו"ל ומתראיין לכלי התקשורת. לביתו בירושלים עולים סופרים מהעולם. אחד מידידיו, סול בלו, כותב בספר המסע שפרסם על ביקורו בירושלים על שיחותיו ומפגשיו עם בני הזוג שחר.

ב- 1976 התפרסם הספר השלישי של היכל הכלים השבורים, 'יום הרוזנת'. בספר זה היו אלמנטים חדשים בכתיבתו של שחר שהפתיעו את המבקרים והקוראים. אלו שסברו שסדרת הספרים תסתיים כטרילוגיה, נוכחו לדעת ש'יום הרוזנת' הראה בסופו כיוון חדש להתפתחות פרויקט ספרותי גדול ממדים. מה גדולה הייתה ההפתעה של חלק ממבקריו האוהדים של דוד שחר (שזכה ב-1978 בשנית בפרס היצירה של ראש הממשלה), כשהתפרסם ב- 1979 הרומן 'סוכן הוד מלכותו'. ברומן זה מופיעות כמה מהדמויות מ'היכל הכלים השבורים', אך הספר מכיל גם דפים עם תיאורים ארוטיים, דבר שהביך ואכזב חלק מהמבקרים בישראל. הקהל בישראל חשב אחרת וקנה את הספר. במהרה הוא פורסם במהדורות נוספות. בעולם היו הביקורות נלהבות: חתן פרס הנובל הטרי סול בלו העריך את הספר ב'ניו יורק טיימס' כ"ספר מצוין, מבריק, ממולח וחשוב". ב'לוס אנג'לס טיימס השוו את הספר ל'רביעייה האלכסנדרונית' של לורנס דארל.

בשנת 1978 כתבה ז'אקלין פיאטיה, עורכת המדור הספרותי ב'לה מונד' ביקורת על 'קיץ בדרך הנביאים': "דוד שחר הוא שם שכל צרפתי משכיל חייב להכיר, כי הוא אמן משיעור קומתם של פרוסט, פוקנר ודוסטויבסקי". ב-1980 יצא לאור תרגומו של 'המסע לאור כשדים' וב'לה מונד' כתבו כי "אנו מייעצים לקוראים לקרוא את דוד שחר לפני שפרס הנובל יסב אליו את תשומת הלב." ב-1981 זכה שחר לעיטור הפרס הספרותי הגבוה ביותר בצרפת, פרס מדיסיס, על ספרו 'יום הרוזנת'. דבר זה עורר ויכוח בישראל שהתנהל מעל גבי מוספי הספרות. רבים מהמבקרים ניסו להסביר את התופעה של סופר ישראלי הזוכה לתהילה במעצמה ספרותית כמו צרפת (תהילה שהקרינה כמובן גם לארצות נוספות). ההכרה הרצינית שקיבל בארץ מצד סופרים ואוהבי ספרות לוותה בכתף קרה שהופנתה אליו מצד כמה מעמודי התווך של הביקורת הממוסדת.

שנות ה-80
בעשור השישי לחייו המשיך דוד שחר בכתיבת סדרת השערים ב'היכל'. ב- 1983 התפרסם ''נִין-גָל'', ספר המכיל חשיפה של אירועים אישיים ביותר מחייו כנער מתבגר. ב- 1984 הוענק לו פרס ביאליק על ארבעת הספרים הראשונים ב'היכל הכלים השבורים' וב- 1985 הוזמן שוב לקבלת פרס יוקרתי בצרפת, עיטור מסדר האומנויות והספרות של נשיא הרפובליקה. שנה מאוחר יותר התפרסם 'יום הרפאים', השער החמישי בסדרת ה'היכל' וב-1988 יצא לאור השער השישי 'חלום ליל תמוז'. הרצף הצפוף של הספרים והתפתחות העלילה ב'חלום ליל תמוז' הניעו כמה מהמבקרים למסקנה שבכך נשלמה הקמת ה'היכל'. בינואר 1989 כתב יוסף אורן ב'מעריב', כי "אין ספק: השלמת 'היכל הכלים השבורים' היא לא רק ציון-דרך מרכזי ביצירתו של דוד שחר, כי אם גם אירוע חשוב בחייה של הספרות הישראלית."

שנים אחרונות
ב- 1990 שאלה המראיינת אביבה לורי את שחר האם ידע שסדרת ה'היכל' תהיה מסכת ארוכה כל כך. "החיים אינם תעלת סואץ. החיים הם כמו נהר," ענה הסופר בן ה- 63. "הקו הכללי היה ידוע לי. אני חי איתו זה שלושים שנה, אבל כמו נהר, הוא מתעקל בהתאם לנסיבות. הנהר, כמה שהוא לא יהיה ארוך, יגיע לים. אבל יש עיקולים בדרך. העיקולים הם בלתי צפויים והם נותנים את הטעם לחיים. חשבתי מראש שזה יהיה משהו שיהיו בו כמה וכמה כרכים. כמה? אני מתאר לעצמי שיהיו שמונה. ולא רק משום שהאר"י כתב שמונה כרכים." בשעה שתיאר כך את זרימת נהר ספרי ה'היכל' שקד שחר, שנתן לסדרת ה'שערים' את כותרת המשנה 'לוריאן', על שם האר"י הקדוש, על ספרו הבא 'לילות לוטציה' שהתפרסם שנה מאוחר יותר (1991). 'לילות לוטציה' קיבל משחר את הכינוי 'השער הסתום', אפשר משום שעלילתו מתארת מאבק המוביל לדרך ללא מוצא ומסמן רגע של משבר פנימי עמוק בחיי דמות המספר. ב- 1991 קיבל דוד שחר בפעם השלישית את פרס היצירה מטעם ראש ממשלת ישראל. שלוש שנים מאוחר יותר הופיע ה'שער השביעי' של ה'היכל': 'על הנר ועל הרוח' (1994). בגב המהדורה הראשונה של הספר נאמר שבכרך זה "מגלה דוד שחר את מה שאירע בין גבריאל לוריא לאוריתה, לפני שנעלם הוא מן האופק." הייתה זו הודעה יוצאת דופן לקהל קוראים שבחלקו קרא במשך 25 שנים את סדרת הספרים. הספר יצא בהוצאת הספרים "ספרית השעות' שהתנהלה בידי דוד שחר.

פריס 1994  - צילום: בתיה שחר

בשנה האחרונה לפני מותו קיבל שחר משרת התרבות שולמית אלוני תקציב מיוחד להוצאה בכריכה קשה של כל סדרת 'היכל הכלים השבורים'. המהדורה יועדה להישלח לספריות ציבוריות ב- 1000 עותקים, חינם אין כסף. על מהדורה מיוחדת זאת שקד מחבר ה'לוריאן' שקידה רבה, תיקן ושיפר מילים ומשפטים והוסיף כמה הערות לעזרת הקוראים. בתחילת 1997 נשלחו העותקים של הסדרה המהודרת, כיאות ל'היכל הכלים השבורים', לספריות הציבוריות. הסדרה כללה שבעה כרכים. את 'השער הסתום', 'לילות לוטציה', לא כלל דוד שחר בגרסה הסופית של ה'היכל' שלו.

במרס 1997 נסע שחר לפאריס להשקת תרגום סיפרו האחרון 'על הנר ועל הרוח'. הוא יצא מהטקס בו חתם על ספריו כשהוא חולה ומצונן. ב- 17 במרס 1997 התדרדר מצבו במידה כזו שלא היה מנוס מאשפוזו. דוד שחר עוד הספיק לשמוע שהשם שלו הזכיר לרופאה שקיבלה אותו את ה"סופר הגדול מירושלים". כשהתוודה לפניה שהוא הוא הסופר, זכה להקשיב למחמאות נלהבות על יצירותיו הספרותיות. אלו היו, כך מספרים, המילים האחרונות עליהן היה יכול עדיין להודות. מיד לאחר מכן איבד את הכרתו ושכב שבועיים חולה בבית החולים כשבני משפחתו סביב מיטתו. בשעה שש בערב, ביום רביעי ה- 2 באפריל, נפטר דוד שחר בשנתו ה- 70. כמה ימים מאוחר יותר הובא למנוחות בהר הזיתים. אבנר טריינין, חברו מזה עשרות שנים ספד לו: "מהי הנשמה או הנפש, ומהי המהות שאליה השיב [הנפטר] אותה, ואם בכלל יש לשתי מהויות אלו קיום כלשהו – אלה הדברים שהרבו להעסיקו, ואליהם הוא חזר שוב ושוב בכתביו ובשעות רבות של שיחות שקיימנו בינינו." ובפנותו ישירות אל דוד חברו הוסיף טריינין: "באחד הראיונות אמרת – בהתייחסך ל'היכל הכלים' שלך – 'רומן, כמו כל יצירת אמנות, הוא השתקפות של הנפש, הנוף של הנפש'. אני מאמין בדברים אלו כפשוטם, כעובדה ראלית: אמן של אמת משקיע ביצירה את נפשו. ומבחינה זו תישאר נפשך תמיד."

אמנון ראובני

מקורות מהם מובאים ציטוטים:
ראיון עם גליה ירדני, מאזניים, 1962
ראיון עם נורית מאנה, קול ירושלים, 1985
ראיון עם משה דור, מעריב, 1979
סערות שולמית, נרי ליבנה, הארץ, 2003
ראיון לצפרירה קול ,קול ישראל 1969
ראיון עם אייזיק רמבה, מעריב 1969
ראיון עם אביבה לורי, מעריב 1990
הספד של אבנר טריינין, אקדם, 1998